12 יולי 2016
אני לא סמולן אלא איש שמאל
לו היו בעלי שיח "אשכנזים" בונים וועדה על טהרת האשכנזים כדי לעסוק בהעצמת התרבות האשכנזית - למשל אם ב"מטה פולין" במשרד החינוך היו מקבלים רק את יוצאי פולין - הם היו זוכים לקיתונות של גנאי על שיח גזעני מסתגר ומתייהר. אם הם היו מדברים על "הספרדים" בהא הידיעה המכלילה - כפי שנעשה בעת הזו מצד מי שמתיימרים לדבר בשם הספרדים - הם היו זוכים לתיוג גזעני ובצדק. איסוף מילות הגנאי המשובצות בשיח על שוויון המזרחיים במרחבי התקשורת שלנו מראה מידה גדושה של שנאה, הכללה גזענית ושיסוי של אלו באלו.
על הגל העכור הזה רוכבת בגאון השרה מירי רגב. במקום להיות גורם ממתן, מקרב, מעודד שיח חי ופתוח היא מלבה במילותיה אש זרה בינינו. מסתבר שגם הדיבור על גזענות יכול להיות בעצמו גזעני. בכלל, הקלות בה נעשה שימוש במילה "גזעני" ביחס לכל מה שאני מתנגד לו מעידה קודם כל על דלות השיח של בעלי השיח. נבחן את עצמנו איך אנחנו מדברים איש על זולתו - ומשני צדי
המתרס הפוליטי.
השיח הישראלי יצר קללה, מילת גנאי קשה, "שמאלן", או אפילו "סמולן". אין למילה זו מקבילה בצד הימני של המפה. לכאורה יש לומר "איש ימין" או "ימני" ו-"איש שמאל" או "שמאלי", אבל מתוך שיח השנאה התעצבה לה מילת גנאי עם סיומת כמו "גזען", "שרלטן", "חתרן" וכן הלאה. במילה "סמולן" נכרך גם התיוג "אשכנזי", כאילו אין בין אנשי הימין אשכנזים - ראו מפלגת הבית היהודי - או בין אנשי השמאל כאלו שמוצאם מתפוצות ישראל בארצות צפון אפריקה. עלבון גדול הוא ל"מזרחיים" לומר שרדיפת שלום או הגנה על זכויות האדם הן מידות אשכנזיות. אל נזלזל בכוחן של מילים רעות להרע – התיוג המילולי היווה לא פעם קדימון לאלימות.
שיח התרבות הישראלי הנוכחי גלש כבר למחוזות הפחד. יאיר גרבוז השמיע ביקורת נוקבת, בסגנון לא מעודן, על פן מסוים של התרבות העממית אצלנו ונהייה באחת לאויב העם. גידי אורשר השמיע ביקורת קשה, מרחיקת לכת לכל הדעות בסגנון דבריו על הקורבניות של חלקים מעדות המזרח. במקום להתווכח עמו, הוא מוקע בראש חוצות וכבר מאוים בפרנסתו. זו תרבות של איום ופחד שיורדת מלמעלה. גם אני, הקטן שבקטנים, בכותבי מילים אלו כבר חושש פן יבולע לי. עדיף לשתוק.
מזרח ואשכנז – חצי חצי
וועדת המשורר ארז ביטון, וועדה על טהרת הספרדיים – פן יקלקל אשכנזי כלשהו את השיח הטהרני – הציעה שינוי מרחיק לכת בסדר היום התרבותי בישראל. שוויון, חצי חצי, בין מזרח למערב. שבנו לעידן של פוליטרוקים או משגיחי כשרות תרבותיים. בחברה חופשית, דמוקרטית וליברלית, תרבות וסדר יום תרבותי הם לא עניין להחלטה ממשלתית. את הסדר היום התרבותי קובעים מצד אחד איכות היצירה ומצד שני הביקוש הציבורי. ואילו המחקר האקדמי נקבע קודם כל לפי עניינם וביוזמתם של החוקרים. וממילא, מחקר ענף בעולמן של קהילות ישראל בארצות האסלאם כבר מתקיים במעגלי האקדמיה הישראלית. הניסיון הכפוי מלמעלה לכפות סדר יום תרבותי חדש על החברה הישראלית הוא הזוי במקרה הקל ומסוכן ובעל ניחוח פשיסטי במקרה היותר קשה.
שיח גאולת התרבות המזרחית נשען על בורות מצד אחד ועל שיכרון כוח פוליטי מצד שני. רובם המוחלט של נכסי הרוח ההיסטוריים של עם ישראל הם תוצר של יהדות ספרד עשירת התוכן וההיסטוריה. הם כבר כאן, נוכחים בתרבות הישראלית, ולא נזקקים לחסדיה של וועדת ביטון. הרשימה ארוכה מכדי להיות מוכלת כאן במלואה: רבי סעדיה גאון, הרמב"ם, הרמב"ן, רבי חסדאי קרשקש, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי, יהודה אלחריזי, רבי יצחק אברבנאל ובנו יהודה אברבנאל, כל יוצרי חסידות צפת בראשית המאה ה-16, רבי יוסף קארו ואנשי ההלכה הספרדיים, משפחת לוצ'אטו לדורותיה באיטליה, ברוך שפינוזה (מגדולי הפילוסופים שקמו לאנושות בכלל ומוצאו מיהדות פורטוגל), הקהילות היהודיות הספרדיות במוצאן, המשכילות, שחברו לאנשי המהפכה הצרפתית בשלהי המאה ה-18 ועוד ועוד. האם ניסה אשכנזי כלשהו לטעון שיש לאזן את הרשימה הזו במישהו מיהדות אשכנז? הרמב"ם נהיה לגיבור תרבות ביהדות האשכנזית עד כדי כך שרבים בטוחים שהוא אשכנזי טהור. העובדה שהוא הופיע על שטר כסף ישראלי מוכיחה זאת - הייתכן ששמו ספרדי על שטר כסף ישראלי?. יותר ויותר אנו פוגשים את אלו המבטאים את שמו של רבי משה בן מימון בהגיה אשכנזית, מילעלית. החברה היהודית כחברה גלובלית, עם מוביליות רבה בתוכה, ידעה לייבא ולשלב את המיטב מיצירת קהילות ישראל בעולם.
יהדות ספרד אינה זקוקה להגנה מלאכותית – יש בה עושר שמדבר בזכות עצמו. מה שעומד מאחורי שיח השוויון המזרחי ספרדי העכשווי הוא בעיקר השיח הקורבני של יהדות מרוקו - שטרם התאוששה ממשבר הזהות הקשה שעברה עם התרסקות הישוב היהודי במרוקו בראשית שנות ה-50. תחושת נחיתות מעין זו - שום החלטה ממשלתית לא יכולה לפתור. להשוואה, יהדות עיראק עתיקת היומין הגיעה לישראל וזכתה כאן להצלחה חברתית, כלכלית ותרבותית אדירה. יהדות תימן עתיקת היומין מכל שאר קהילות ישראל בעולם שינתה את פני המוזיקה הישראלית. המוזיקה הים תיכונית בכללה כבשה את הלבבות הישראליים והיא ממוקמת במרכז הבמה הישראלית. ועיקר העיקרים, העברית הנהוגה בישראל אינה העברית האשכנזית המלעלית (דגש, טעם, על ההברה הראשונה) אלא זו הספרדית הירושלמית המלרעית (שההטעמה בה היא על ההברה האחרונה). לאחרונה דווקא בשיח הרחוב אנו עדים לשיבוש השפה העברית הספרדית היפהפיה עם דיבור מלעלי עילג, אולם תופעה זו לא יכולה להסתיר את העבודה שלא שפת היידיש ולא עברית אשכנז התקבלו כאן. להפך.
עם כל האי נוחות והכעס שיעוררו דברים אלו בחוגים מסוימים, יש ללמוד גם את הפרספקטיבה ההיסטורית הדמוגרפית. למסה של האוכלוסייה יש משמעות גם בלא קשר לתכני התרבות של אותה אוכלוסייה או לאיכויותיה. יהדות חצי האי האיברי – התפוצה היהודית המשגשגת ביותר בימי הביניים – גורשה בסוף המאה ה-15 ונעה מזרחה וצפונה לארצות הים התיכון האחרות ולארצות אירופה. הגירושים של היהודים משאר ארצות מערב אירופה ומרכזה הביאו לכך שבמאות השנים האחרונות, "בעת החדשה", רובו המוחלט של העם היהודי מצא את מרחבי חייו בין ברלין במערב ומוסקבה במזרח, בין סלוניקי בדרום לווילנה בצפון.
יתר על כן, העולם הערבי מוסלמי בכללו נותר מאחור ולא הצליח להשתלב בתהפוכות ההשכלה והמודרנה של העולם המערבי. הוא נותר מקובע בשיח תרבותי ימי ביניימי עד לימינו אנו והסיבות לכך הן מעבר לדיון זה. קהילות ישראל הקטנות יחסית שנותרו בארצות אלו לא נהנו משיח הרנסנס, ההשכלה, הליברליזם והדמוקרטיזציה האירופאיים. כל אלו אינם תכני תרבות יהודיים וגם לא "אשכנזיים" אלא עובדה היסטורית.
במרחב האירופאי החדש שגשג העם היהודי בחמש מאות השנים האחרונות. גם כאן אפשר לדבוק בשיח הקורבניות והפוגרומים שהיו נחלתם של היהודים בכל תפוצותיהם ולהגיע עמו עד לשואה, אולם התהליכים התרבותיים והחברתיים הללו שהיו נחלתם של קהילות ישראל החדשות שינו את פניו של העם היהודי ועשו אותו ברובו לעם אירופאי הן במובן הגיאוגרפי והן במובן התרבותי. העובדות הדמוגרפיות הן שבמחצית הראשונה של המאה ה-20 חיו בפולין של אז כ 3.5 מיליון יהודים. ברוסיה השכנה ממזרח חיו עוד כ 2.2 מיליון. בגרמניה מהעבר השני חיו כ 0.5 מיליון. באותה עת חיו במרוקו – התפוצה היהודית "המזרחית" הגדולה ביותר – כרבע מיליון יהודים בלבד.
מהניתוח הזה עולה שההכחדה התרבותית הגדולה ביותר בפרספקטיבה היסטורית הייתה לא של תרבות יהדות מרוקו, כמקובל בשיח הישראלי כיום, אלא של תרבות יהודי מרכז ומזרח אירופה – תוך שנים בודדות נכחדה כל ציוויליזציית היידיש, על ספרותה, הגותה, ההומור והסלנג שלה. נכחדו גם התרבויות היהודיות הקטנות הרבה יותר בהיקפן, תרבות הלדינו של היהדות הספרדית והתרבות היהודית-ערבית. לא רק את משוררי מרוקו אנו לא מכירים - מעט מאד יהודים מכירים בעת הזו את יצירתם המקיפה של שלום אש, של מורו הרוחני י"ל פרץ ושל שלום עליכם. מהו קהלו של התיאטרון ביידיש בימינו? מתי מעט.
כמובן שיש לחפש את הדרמה ההיסטורית של כלל קהילות העם היהודי, לספר את תולדותיהן ואת סיום דרכן ההיסטורית במאה העשרים, בחלקן הגדול בעליה מבורכת למדינת ישראל, אולם אין צורך להמציא דרמות שאינן או להדגיש הדגשת יתר אחרות וליצור מציאות היסטורית מדומיינת. תפארתן של קהילות צפון אפריקה לא תהיה בכך שיודגש חלקן בסאת הייסורים של מלחמת העולם השנייה. זוהי התבטלות פתטית בפני סדר היום של השיח ההיסטורי האירופאי. טרבלינקה ואושוויץ אינם נכס של יהדות פולין – הם אסונה. יש לספר את תולדות חייהן של קהילות צפון אפריקה ושאר ארצות האסלאם, העשירות ברוח ובתוכן, שהתמזל מזלן ההיסטורי והן לא עברו מסה של הכחדה נוסח "הפתרון הסופי". נספר את מה שהיה בהן ולא את מה שלא היה בהן. אשרי כל יהודי שלא ראה רכבות יהודים נוסעות ל"מזרח" ולא חווה רצח המוני ורדיפה טוטאלית.
גם מסעי התלמידים צריכים להיות מוגדרים לא כמסע אל אתרי המוות היהודי אלא אל מרחבי החיים היהודיים שהיו ואינם. רצוי שהם יכללו לצד פולין – ככל שזה יתאפשר ביטחונית וכלכלית – גם את הארצות הבלטיות, יוון, רומניה, מרוקו, אתיופיה ושאר מרחבי החיים היהודיים.
מודרניות ולא אשכנזיות
התסכול העצום של עולי קהילות המזרח מופנה כלפי השתלטות התרבות האשכנזית, לכאורה, על המציאות הישראלית, אולם האמת ההיסטורית היא שעיקר העימות היה המפגש בין מסורת למודרנה, בין חברה סמכותנית מסורתית לבין חברה ליברלית דמוקרטית. "היהודי החדש" שהלך והתעצב בכור ההיתוך הישראלי לא היה בן דמותו של היהודי הוורשאי או המוסקבאי אלא בן דמותו של האדם המערבי. דמותו של "שרוליק" הישראלי הייתה קשה גם לעולי מזרח אירופה - האידיאולוגיה הציונית הקלה את המעבר ואת חבלי כור ההיתוך הישראלי. זו הייתה מטמורפוזה תרבותית שהם כפו על עצמם ולא היה להם את מי להאשים בכך. כאן העימות הגדול שאותו חווים חלקים מסוימים מהיהדות המזרחית.
הציונות, מראשיתה ההרצליאנית – בשונה מהלכי רוח יהודיים מסורתיים – הייתה תנועה לאומית בעלת מגמות מובהקות של מודרניציה, הפצת השכלה מדעית, וטיפוח של ערכים ליברליים ודמוקרטיים. המעבר ממסגרת של קיום יהודי קהילתי בגולה, הנשען על חבלי מסורת, לקיום לאומי שחותר לכינונה של מדינה מודרנית הוא מעבר משברי.
לא המילים האלמותיות של רבי יהודה הלוי "אני במערב ולבי במזרח" הן שכוננו את הציונות, אלא השאיפה לבנות לעם היהודי מרחב חיים חדש ופרדיגמה תרבותית וחברתית חדשה. המאבק על השקפת העולם הזו נמשך בשיח הישראלי גם היום. כאן משתבצות מילותיו מעוררות הסערה של יאיר גרבוז: האם החברה הישראלית תהיה חברה משכילה, מודרנית, רציונלית, שעוסקת בפיתוח איכות החיים הישראלית. אוי לנו אם המודרניות תקבל את התיוג של "סמולניות" ואשכנזיות. כאן ייעשה העוול הגדול ביותר דווקא לבני עדות המזרח שבאו מארצות בהן המודרניות הייתה עדיין בחיתוליה, אולם הם ראויים לה לא פחות מיוצאי מרכז ומזרח אירופה. ההשכלה אינה ערך "אשכנזי". שיח ההשכלה מככב היום בסין, הודו ושאר ארצות המזרח הרחוק ובארצות אפריקה. השכלה היא ערך אוניברסלי שראוי לכולם ואילו "וועדת ביטון" וסדר היום שמוליכה שרת התרבות הוא סדר יום אנכרוניסטי שמקדש את המציאות של החברה הערבית מוסלמית שבתוכה התעצבה גם התפוצה היהודית מזרחית.
בשיח התרבותי הרווי בכוחניות פוליטית - לכאורה בשם המאבק בכוחניות מעין זו – מקובל לתקוף את "האליטות". קודם האליטות קבעו את סדר היום עכשיו אני אקבע, קובעת מירי רגב, ובכך אומרת שהיא מחליפה אוליגרכיה תרבותית קיימת בדיקטטורה תרבותית משלה. אולם, אליטות הן הכרח קיומי לכל חברה שמבקשת קדמה תרבותית. כאן מצוי ניזקו הגדול של השיח הפוסט-מודרני, שרווח גם בחוגי האקדמיה וחותר לשיטוח של המפה התרבותית: אין יותר איכות ומדדים של איכות – "הכל הולך", כי מי שמנו לקבוע מה יותר ומה פחות. המודרניות מעצם הגדרתה, מעצם מהות המושג, מדברת על קידמה תרבותית, על איכות שהולכת ונבנית בכל תחומי הדעת האנושיים. חברה שבה אחוז האנאלפביתיות נמוך טובה ומתקדמת יותר מחברה שבה רבים האנאלפביתים. חברה שבה נשים זוכות להשכלה שוויונית ומקבלות זכות בחירה פוליטית טובה מחברה שמדירה את בנותיה. חברה שבה אחוז התינוקות השורדים את שנת חייהם הראשונה גבוה טובה בהרבה מחברה שבה אחוז התינוקות המתים גבוה וכן הלאה. גם חברה שבה גבוה אחוז הקוראים את צ'כוב (או כל יוצר גדול אחר) או ההולכים לתיאטרון היא חברה טובה יותר מזו שבה אין ספרי קריאה בסדר יומם של בניה. קידמה נהייתה לערך מכונן בעולם המערבי, לא היהודי דווקא, והיא הזינה והעשירה גם את העולם היהודי האירופאי. אולם היא אינה ערך "אשכנזי" ואסור לנו להציב את תרבות יהודי המזרח כזו שמתנגדת מעצם מהותה לקדמה המדעית.
המאבק המתנהל בישראל עם החברה החרדית, זו האשכנזית וזו הספרדית (ש"ס), הוא על המודרניות, ההשכלה, המדע, הסובלנות לאחר והכבוד לאדם באשר הוא, גם "הגוי" (מילה מכוערת שמעידה על הנוקטים בה), זאת אומרת כבוד גם לכל מי שאינו יהודי לפי ההלכה היהודית.
בעולמו של המדע, יש עליות ומורדות. במאה העשרים הייתה זו החברה המערבית המודרנית שמרדה בהישגיה ונעה אחור לפרק היסטורי אפל. היהודים, נושאי ערכי הקדמה וההשכלה, היו קרבנותיה של אפלה זו. אולם ההשכלה אינה נאציזם וקומוניזם – היא היפוכם. היא גם היפוכה של סמכותנות דתית שאנו רואים את ביטוייה בחברה המוסלמית הקנאית שסביבנו.
בעולמו של המדע אין מקום לתיוג של "מזרחי" או "אשכנזי". התביעה לבחור את חברי המל"ג על פי מוצא הוריהם היא תביעה הזויה שחותרת תחת אושיות המדע בכלל. מחקר מדעי צריך לעמוד איתן על רגליו שלו – שפתו, מנהגי ביתו, לבושו ותפילתו של הכותב אינם רלוונטיים לשיפוט המדעי. המרחב הטכנולוגי גם הוא אמור להיות אדיש לאתניות של יוצריו. חברות הי-טק בימינו הן חברות גלובליות, חוצות גבולות לאומיים ותרבותיים. כך גם בשאר תחומי התרבות והדעת. ישנה ספרות טובה וישנה ספרות פחות טובה – לא זהותו של הסבא של הכותב היא שקובעת זאת. הקוראים הם שישפטו. וכך ראוי שיהיה בשאר תחומי התרבות.
כל בעל תודעה היסטורית צריך להסתייג משיח הזהות שמתנהל בעת הזו במרחב הציבורי והפוליטי: מיהו יהודי כשר, מיהו מזרחי כשר? מה דינו של "מזרחי ממעלה שניה" (מי שאמו "המרוקאית" הולידה אותו מגבר "פולני" וכן הלאה)? מה לנו ולשיח הקובע את ערכו של אדם לפי זהות הורי הוריו? מיפוי זהותם של הסבים - כדי לקבוע את זהותו של אדם וערכו בעינינו - הוא פרקטיקה שנהוגה הייתה במשטרים שלא היינו רוצים להידמות להם.
מי קובע את סדר היום התרבותי? – האליטות. אין איכות בשום תחום ללא אליטות. אין מדע ללא חתני פרס נובל ודומיו. אין איכות קולנועית ללא תחרות "האוסקר" ומקבילותיה בקולנוע ובשאר תחומי היצירה התרבותית. בתחומי התרבות אין מדדים אובייקטיביים לקביעת איכות של יצירה כלשהי – לשם כך קמות אליטות שזוכות למעמד בתחומן והן שקובעות את סדר היום ואת סולמות האיכות בתחומן. מעת לעת משתנות האליטות, משנות את הרכבן ואת מדדי האיכות שלהן – אולם הן נותרות אליטות. בלעדיהן הכל שטוח ונטול כל איכות שהיא. לכן שיח חיסול האליטות העכשווי - שיחם של הפוליטיקאים מימין ומשמאל - הנו שיח מסוכן, רדוד מחשבתית ובעל פוטנציאל להרס התרבות.
ההכרעה האם תהיה מדינת ישראל מדינה משכילה, שוחרת מדע, שומרת זכויות האדם, מקיימת שיח נאור עם שאר אומות העולם, שוחרת שלום - זוהי ההחלטה הערכית העומדת כעת לפתחנו.