משה שנר, www.mosheshner.co.il,  10/1/2015

בין מכללה שותקת למכללה מדברת

 

משרד ראש הממשלה הודיע על צעדי חירום שנועדו לקדם את בטחון המדינה ורווחתה בעת משברית זו: נסגרו העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות" ושאר עיתוני ישראל. שידורי הטלוויזיה צומצמו לערוץ 1 ממלכתי בלבד. תכניות סאטירה וביקורת הורדו מהמסך פן יפיצו רוח רעה. מעתה יועברו ידיעות על המתרחש בכינוסים בכיכרות המרכזיות של הערים ובמפגשי תדרוך סגורים לבעלי תפקיד במערכת. ידיעות רלוונטיות לגביו יקבל האזרח במקום עבודתו. פעמיים בשנה יופיע ראש הממשלה וימסור תדרוך לציבור. ההודעה התקבלה בהסכמה רחבה מתוך הבנה של חומרת המציאות בה נמצאת ישראל.

 

זהו תסריט דמיוני,  מופרך, פרי מוחו הקודח של מחולל מהומות סדרתי, אולם האם משהו מעין זה לא מתרחש בשנים האחרונות במכללה שלנו, מכללת אורנים, בהעדרם הכמעט מוחלט של ערוצי תקשורת חופשיים, דינמיים, שיתופיים? ב-"עידן התקשורת" עם רשתות חברתיות חובקות זרועות עולם, תקשורת אינטרנט שמגיעה לכל פינה נידחת, מחשבים ניידים בכל גודל ותצורה וטלפונים חכמים בכיסו של כל אחד ואחת מאתנו, מתנהלת מכללת אורנים, מכללה לחינוך מובילה בישראל, בדרכי תקשורת ארכאיות. הטכנולוגיה קיימת; מושקע בה כסף רב. הדרכים ידועות. תרבות התקשורת איננה – תופעה שמאפיינת מן הסתם גם מכללות ומוסדות אקדמיים אחרים בישראל.

 

לא נטלתי חלק לצערי במפגש שהתקיים בבוקרו של אחד מימי ב' על שילוב החרדים בתכנית ייעודית במכללת אורנים. היה לי מה לומר. רציתי לשמוע ולהשמיע – בהנחה שעצם השיח המתמשך בסוגיה של פתיחת תכנית עם התניות מסוימות שנוגדות את ערכינו יש בו כדי לנטר משהו מהסיכונים לכאורה שציינו הדוברים – אולם המפגש נפל על אחד מהשיעורים שלי ולכן נבצר ממני להשתתף. שמעתי – השמועה נהיתה לסוגת התקשורת הנפוצה ביותר במכללה – שהנושא הרגיש כלל לא נועד מלכתחילה להגיע לשיח הציבור; הוא הועלה לדיון על ידי אחד מעמיתינו שהוזמן ללמד בתכנית. ההחלטות כבר התקבלו, הסוסים ברחו מזמן מהאורווה, אבל כעת רגשו הרוחות ולכן זומן המפגש. מי ילין עכשיו על הדברים? לכאורה שותף סגל המכללה בדיון.

 

זהו שרק לכאורה. התנסינו שוב ושוב בשנים האחרונות במפגשי בוקר ו"צהרי סגל" מתסכלים. הכוונה הייתה טובה אולם מעטים באו. חלק כי לא ידעו, חלק כי לא היו פנויים (כמוני באותה הדוגמה). מי שתוחם שיחה ליום ושעה מסוימים – במציאות בה הסגל מלמד במכללה באופן חלקי בלבד ומגיע אליה בימים בודדים להוראה נטו – מוותר מראש על הקול של רובו.

 

הבעיה אינה מתמצית בתיאום טכני של לוחות זמנים. חלק מאנשי המכללה, איני יכול למדוד את גודלו, לא הגיע למפגש כי הוא איבד את אמונו בשיח המכללתי מעיקרו: "לשם מה יש לבוא לדבר לאחר שכבר התקבלו כל ההחלטות?". מבחינתו זו רק מניפולציה ולא שיח של אמת. והיו  שהעידו, גם באזני, כי הם היו רוצים לומר משהו אבל הם חוששים לדבר – הן הם תלויים בהנהגת המכללה בפרנסתם (ולכך עוד אשוב).

 

אעיד על עצמי, בהנחה שאיני יחיד במציאות זו. השנה, לראשונה מזה שנים הרבה, אני לא משתתף בשום פורום ניהולי: הנהלות פקולטה, פורום ראשי חוגים ופורום בעלי תפקידים, וועדות וכל כיוצ"ב. אפלת המידע בה אני מצוי כמעט מוחלטת. אני ניזון מפי השמועה בלבד (תרתי משמע, כי בשביל מה יש ארוחת צהרים בקפיטריה עמוסת ריחות טיגון ודוחה קולינרית, אם לא שיחת שמועות עסיסית). שמעתי מי הם מועמדי הדיקנות החדשים בשתי פקולטות. שמעתי "שהיום התקיימו הבחירות". שמעתי שמועמדת נבחרת בפקולטה לחינוך לא עברה את הצבעת וועדת הקבע בלחץ הנשיאה – הכל מפי השמועה, איני ערב לדיוק. עכשיו אני רק מצפה להודעות הכרוז בכיכר העיר. אולי נאמץ את תרבות הפשקווילים, כרזות הרחוב, של המגזר החרדי כדי לדעת מה מתרחש סביבנו.

 

ב.

מעבר לסרקזם יש לדון בסוגיות אלו בטון יותר רציני ולשאול היכן הם מעגלי התקשורת בינינו? היכן מועבר מידע עדכני? היכן נידונים רעיונות חדשים? היכן מתקיימת למידה ארגונית? כל מורה במכללה עומד כל שנה לביקורת על איכות הוראתו ואילו מנהלי המכללה נהנים מחסינות מלאה בפני ביקורת על החלטותיהם ומעשיהם. היכן מושמעים דברי ביקורת או לחילופין מילים של שבח והתלהבות? אין מנהל בעולם, הגון ומקצועי ככל שיהיה, שבלא ביקורת לא ילך ויתנוון בתפקודו. כיצד יכולים אנשי סגל ההוראה שאינם חברים בפורום בעלי התפקידים (תשעים אחוז?) להיות חלק ממעגלי השיח המכללתיים? איך מגויסת תבונת הרבים לטובת המכללה מעבר למעשה ההוראה פרופר?

סגל המכללה כולו, ההון האנושי, הוא הנכס הראשון שלה. הידע שהוא מייצר הוא הנכס השני שמסור בידה. תבונת הסטודנטים הלומדים במכללה היא נכס נוסף. מה אנו עושים כדי לטפח את הנכסים הללו, לשלב ביניהם באופן פורה, ליהנות מהם? נוצר ניגוד, לכאורה, בין סוגיית "המשילות" – כיצד תנווט מכללה באופן אפקטיבי באוקיינוס הכוחות הסוער של משרד החינוך, המל"ג, הות"ת, גופים מתחרים ושוק פרוע של השכלה – ובין סוגיות של שקיפות ושיתוף במידע ארגוני. דומה הדבר להפרדה שעושים הורים במעגל המשפחתי בין טרדות הפרנסה שלהם ובין שיחם עם ילדיהם. אולם סגל המכללה אינו "ילדים" אלא שותף פוטנציאלי להתמודדות עם אתגרי המכללה.

ובכן מה ראוי היה לספר או במה כדאי לשתף? נסמן – גם רשימה זו ראויה לדיון ביקורתי פתוח – כמה תחומים שבהם יכולה תבונת הרבים להוסיף משהו למכללה:​

 

• שרטוט חזון המכללה ויעדיה – לאן צועדת אורנים? גם חזונם של ראשת המכללה ושל בעלי הבית של המכללה ראוי להצגה, ואולי למשוב מקהילת אורנים.
   

• עניני המכללה הכספיים והקשריה למדיניות המכללה סמויים מהעין. שמעתי, רק שמעתי – לא ראיתי מספרים, שענייני המכללה הכספיים היו בכי רע וכעת הם במצב טוב יותר – אם זה כך האירו את עינינו. סברו את אוזנינו גם מה היה המחיר בשווה כסף ששולם כדי לשפר מאזן זה. מצד שני, שמעתי, ואני ניזון רק מפי השמועה, שכדי לשפר עוד יותר את המצב הכלכלי תעבור המכללה להוראה במסגרות גדולות. כיצד זה ישתלב עם שמירת איכות ההוראה במכללה ועם טיפוח של פדגוגיה דיאלוגית?
   

• מהו כיוון הפיתוח הטכנו-תקשורתי של אורנים? מהו הסכום הכספי שהשקיעה המכללה בעשור האחרון בפיתוח המערכות הטכנולוגיות שלה? אילו אפשרויות עמדו בפנינו, מה נבחר ומאילו שיקולים? (רק על עצמי לספר ידעתי: כאדם שחי באופן פעיל מזה שנים את עולם ההוראה האינטרנטי לא היה לי שמץ של מושג מהי המערכת החדשה שפותחה (עבורי) באורנים. אמרו לנו שכל בקשותינו מפעם יהיו כעת אפשריים: להד"ם. המערכת אולי חכמה אולם היא נבנתה לפי חכמתם של אחרים, מעגל קטן של מפתחים, ולא לפי תבונת הרבים שעבורם נעשו הדברים).
   

• מהם דגשי התוכן של המכללה לשנים הקרובות? מהן הדילמות שעמדו בפנינו ומהם הכוחות הגדולים שמעכבים או מזמנים פיתוח? אולי מצוי בין יושבי "הספסלים האחוריים" מישהו עם רעיון ראוי לדיון? (ושוב אעיד מתוך עולמי הצר: אולי זה לא רעיון מבריק אבל ראוי לדיון: מזה חמש עשרה שנה אני מחזר על הפתחים במכללה עם הרעיון של הכשרת מורים למציאות התקשורתית הגלובלית של ימינו. לא רק התנסות בקורס אינטרנטי אלא טיפוח של מורה שיודע להוביל תהליכי לימוד שפורצים את גבולי הכתה ובית הספר המקומיים, ליצור מעגלי עמיתים עם מורים ותלמידים מרחוק ומקרוב, בעברית ובאנגלית ובשפות נוספות. העולם מצוי בעולם, אולם אנשי הסגל שלנו, כמו גם בוגרינו, מפחדים מהעולם. הם יצאו אליו כתיירים, גם מטעם אורנים, אולם לא כאזרחי העולם הגדול).
   

• היכן אורנים מבחינת הגלובליזציה של עולם הדעת האקדמי והפדגוגי? אם בעולם עסקינן, להיכן הולכת המכללה בעיצוב שיתופי הפעולה שלה עם מוסדות השכלה אחרים? העולם מצוי בעולם. סגל המכללה הוא שותף פוטנציאלי ובעצם הנכס העיקרי לפיתוח מעין זה (בעבר ידעתי והקפדתי ליידע את כל באי המכללה – כעת אין לי מושג להיכן מתגלגלים הדברים ואני מניח שחברי מצויים באפילה כמוני).
   

• מהי הפדגוגיה של המחר? הגלובליזציה דנן היא התרחשות טקטונית שמחייבת שיח מכללתי – חיוני למכללה שרואה עצמה כגוף אקדמי מוביל בתחום הפדגוגיה לעסוק באופן משמעותי בשאלה המורכבת על דמות המורה הראוי, הוראה ראויה, כתת לימוד (אם בכלל), ספרייה ובית ספר בעולם דינמי שנפתחו גבולותיו? דלת אמות של מערכות בית הספר המסורתיות כבר אין בהם די. ייתכן והדיון בעולם הפדגוגיה של המחר מתקיים במעגלי הקורסים (גם אני חוטא בכך), אולם אנו לא יודעים מה מתרחש בקורסים השכנים לנו.
   

• יצירתיות, חדשנות ועדכניות אינם חסד משמים. גופי ידע בעולם של היום הבינו שהצלחתם תלויה בהשקעה רבתי ב-R&D). רובו המוחלט של המחקר באורנים עדיין עוסק בתיאור מקצועי של המצב הקיים, מה שכבר ישנו. עלינו להשקיע מחשבה רבתי – כי החינוך זו מהותו – גם במה שעדיין איננו. מבחינה זו אורנים היא גוף זקן.
   

• מה באמת מתרחש בקורסים אצלנו? מה יוצר סגל המכללה? בעולם הפדגוגיה המסורתי המעשה הראשון שעושה המורה הוא לסגור אחריו את הדלת. הכתה היא מונדה סגורה. במציאות של תקשורת גלובלית נדרשת פתיחות ושיתופיות. כיצד נטפח שיח של שיתוף וסינרגיה בין מורי המכללה? אין לנו במערכת ניהול הידע שלנו כלים לשיתוף בידע, כלים לאיתור ידע (מנוע חיפוש חכם) וליצירת ידע שיתופי – להוביל למעין "מהפכת גוגל" של אורנים.
   

• ההתרחשות בכתות הלימוד היא ליבת המעשה המכללתי – המעשה הזה סמוי ברובו המוחלט מהעין. כך גם הדבר לגבי עשייתם האקדמית של מורי המכללה, שאין לה כמעט ייצוג ונוכחות בסביבה האינטרנטית של המכללה. הון אקדמי רב ערך נוצר וזורם במערכות המכללה - כיצד נעשה אותו לנכס נראה ושימושי לרבים? האם אנו יכולים ללמוד איש מרעהו? שיתוף במידע ויצירה שיתופית של ידע ארגוני הם נשמת אפו של ארגון לומד ומתפתח. שיתופיות היא תנאי הכרחי בעולם המדע של ימינו ובלעדיה אין יצירתיות ואין יכולת להתאים את הארגון למציאות המתחדשת תדיר.
   

• מעבר לכך, להתרחשות הידע הארגונית יש גם ערך כלכלי. מעשה ההוראה הקולקטיבי שלנו הוא נכס שיווקי ממדרגה ראשונה. אולפני שידור מובילים בעולם פיתחו את מושג האולפן השקוף – למה שלא נפתח קורס שקוף או שנפתח בכל קורס "חלון" אל העולם?
   

• יצירה של מעגלי שיח וקבוצות למחשבה יוצרת או לשם דיון בעניין עקרוני – כיצד לפתח אותם בעידן של תקשורת? אני גדלתי בצעירותי הרחוקה על התמונה של מערכת עיתון שוכנת מרתף, אפופת עשן סיגריות, שבה נלחשות המילים המחתרתיות שיחוברו יחד לגיליון הבא – הרומנטיקה הזו כבר לא רלוונטית. כיום נדרשים כלים תקשורתיים שיאפשרו קבוצות עבודה ומעגלי שיח להתמודדות עם סוגיות שהזמן מעלה כמו גם דיון בשאלות שנהיו לקלאסיות: מצוקה חברתית, דת וחופש מחשבה בחברה מודרנית, תופעות של גזענות ואלימות בחברה ואפילו שיח השלום הבלתי נגמר. האם אנו יכולים ליצור קבוצת דיון שאינה נופלת שוב למלכודת של שעה 10 ביום ב'?
  
  האם יש לנו מענה טכנולוגי לצורך זה בשיח אינטרנטי – כמובן כמובן בנוסף למפגשים הפיזיים –שיאפשר לאיש הסגל "הסביר" לקחת חלק במעגלי שיח כאלו? השותפות בשיחה מעין זו אינה קלה לכשעצמה; לכן הכלים הטכנולוגיים צריכים לצמצם את הטרדה הטכנית למינימום – שעצם הנגישות לשיחה לא תהווה סיבה לאי השתתפות בה.
   

כל אחד ואחת מאתנו יכול לעצב רשימה משלו של סדר יום לדיון מכללתי. השאלה היא אם השיח הזה לגיטימי מעיקרו ואם יש החפצים ביקרו. ארגונים עסקיים בעולם למדו מזמן שהמבנה ההיררכי הישן שוב אינו משרת אותם בעולם התקשורתי הנוכחי ופרמידת הניהול שלהם עברה שיטוח דרמטי ופתיחה של ערוצי שיתוף-ידע אופקיים.

כדי שתתהווה תרבות של שיתוף ולמידה הדדית צריכים להתקיים התנאים הטכניים – מערכת טכנולוגית שמטפחת שיתופיות, כעת היא אינה כזו – ובעיקר תשתית של אמון הדדי בינינו. תהליך הערכת המורים הקיים, שלעתים קובע את גורל פרנסתו או קידומו של המורה, אינו מעודד זאת. גם מנהלי המכללה אינם מהווים דוגמה לצוות המכללה כולו בשיתוף במידע ובשיטוח של מבני ניהול היררכיים.

 

להדגמה, בעיה טכנית קלה - אני כותב דברים אלו בלא ידיעה ברורה כיצד אעביר אותם לידיעת הציבור שאני רוצה שיקרא בהם. אפרסם אותם בבלוג אורנים, אבל זה נחבא אל הכלים ברובד שלישוני באתר המכללה ורוב אנשי אורנים לא יגיעו אליו ממילא.

 

ג.

באפריל 2013, לאחר שביטאון אורנים נסגר, פרסמתי רשימה תחת הכותרת "מכללה אילמת" ובה הזמנה לבנייה של תרבות תקשורת אחרת באורנים. הרבה קרה מאז כאן כמו גם בחברה הישראלית כולה – ההיסטוריה מתרחשת באינטנסיביות סביבנו ומתחת לרגלינו, אולם האילמות בעינה עומדת. מה עוד צריך להתרגש כדי שנצא מתקופת החביון?

 

מטרידה עוד יותר היא האילמות ביחס לאותה אילמות – ההסכמה שבשתיקה לאותה שתיקה. סגל המכללה, אנשים איכותיים לעילא בתחומם הדיסציפלינארי, חוט השדרה של מכללה מובילה להכשרת מחנכים, אינם שותפים פעילים בשיח ציבורי, ערכי, דמוקרטי. את עיתון "הארץ" הם בולעים בשקיקה, ולמחרת היום הם מחליפים ביניהם מילות הסכמה על כוס קפה ביחס לנושאים החיוניים שנדונו בו, אולם כאנשי אורנים הם שותקים.

 

במחשבה שניה זה לא מפתיע – כולנו עסוקים במרוץ אחר הפרנסה והמעמד האקדמי. הגעה לקביעות בהוראה, בניה של משרה כמעט מלאה, קידום בסולם הדרגות האקדמי – כל אלו קודמים לעיסוק בסוגיות הנכבדות שנמנו דלעיל. זהו סולם מסלאו של אנשי אקדמיה: קודם האוכל ואחר כך השיח. חוסר הביטחון התעסוקתי של רוב אנשי אורנים הוא מתכון לשתיקה. הוא גם מתכון לנוכחות חלקית, מזדמנת, במכללה: באים, מלמדים ונוסעים הביתה. הם לא באמת חלק מקהילת המכללה. הם לא ישותפו במידע ולא בדעה במה שמתרחש. הם יתוגמלו על כתיבת מאמרים, ללא קשר הכרחי לנעשה במכללה – ככאלו הם יחידים ולא חלק משיח מכללתי. זהו הפסד רבתי לאורנים.

 

לתרבות השיח החסרה יש היבט ערכי מובהק מעבר להפסד של תבונת הרבים החיונית לפיתוח המכללה. לשיח הדמוקרטי חלק מהותי בעיצובו של אדם דמוקרטי. לתרבות השיח שלנו השפעה מצטברת על דמותם של מורי המכללה כמו גם על דמותם של בוגרי המכללה: המורים בישראל. תרבות השיח היא כמו שריר שבהעדר פעילות הולך ומתנוון.

 

התרבות ההומניסטית, שיח הנאורות, מחשבת זכויות האדם – אלו התפתחו במערב במשך מאות שנים. דמוקרטיה אינה עניין טכני – היא פירותיו של עץ הגותי ענף. אם ייבש העץ  יחדלו גם פירותיו. כאן, מצויה שליחותה של מכללה כשלנו: לא רק הכשרת בעלי מקצוע, איש איש בתחומו, אלא טיפוח מסורת של השכלה הומניסטית ושיח ביקורתי רחב אופקים.

 

מסורת זו – קולה הולך ונחלש. מצד אחד נוגסים בה השיח הפוסט-מודרני, הרב-תרבותי. כיום לבקר בערות בשם האמונה בנאורות ובהשכלה, להתמודד עם אמונות מסורתיות בשם רציונאליות וחשיבה ביקורתית, לקדם את זכויות הפרט ואדנות האישה על גופה ועל חייה בניגוד למסורת העדה, לבקר מסורות מדירות בשם רעיונות אוניברסליים ואפילו ללמד את תפיסת האבולוציה כנגד רעיון הבריאה ואת מושג ההיסטוריה כנגד תפיסות מיתולוגיות של תולדות האדם – כל זה נחשב לאי תקינות פוליטית. ומצד שני נחלשים מדעי הרוח – נושאי המסורת ההומניסטית – בפני המדעים האמפיריים ובפני "כוחות השוק" ותרבות של הצלחה חומרית. מינהל עסקים זה in והיסטוריה וספרות וגם חינוך זה out.

 

אנו שבים ומלינים על יכולת העיון המוגבלת של תלמידינו: הם לא יודעים לקרוא כראוי, להבין טקסט, לבקר אותו, וגם לכתוב כראוי. הם מתקשים בבניית טיעון, בחלוקת דיון לפסקאות, בשזירת קו-עלילה לדיון, בהנמקה והסבר וניסוח מסקנות. אין זו עילגות טכנית – הם כותבים כפי שהם חושבים. לא האינטרנט יוצר את העילגות; הוא חושף, על גבי מסך ונייר את רדידות השיח הקיימת.

 

התרבות המודרנית נבנתה מראשית דרכה על השיח המילולי, המדובר והכתוב. ראשיתה במקום שבו עזבה הציוויליזציה האנושית את שפת הציורים ועברה לשפה מילולית. תמונה אחת לא שווה אלף מילים – בדרך כלל תמונה אינה יכולה להחליף מלל בניסוח של רעיון. במעבר לתרבות מדוברת, בהיות האדם חיה מדברת הוא יצא ממעגלי הטבע והמריא במסלול אוטונומי אל מרחבי ההיסטוריה, החלל החיצון של רוח האדם, אל הלא נודע. מבחינת האדם המדבר, מה שהיה הוא לא מה שיהיה ובכל עת יש "חדש תחת השמש".

 

אולם כדי שתתקיים אנושיות זו חייב האדם להמשיך וללמוד להיות חיה מדברת, מנסחת מחשבות, מצויה בשיח עם זולתה. זו שליחותו של המחנך החל ממעגלי האקדמיה של יוון הקדומה ועד ימינו אנו – לסייע לבני האדם הצעירים להיות לאישים מדברים ונדברים.

 

ד.

כדי שהמכללה תנוע קדימה ותכשיר את המחנכים הראויים לחברה דינמית היא חייבת בכלי תקשורת פנימיים, בעיתונות מכללתית ובתרבות של תקשורת. העיתונות המודרנית התפתחה יחד עם הדמוקרטיה המודרנית. אין קיום לאחת בלא רעותה. מכללה לחינוך בלא במות שיח מגוונות, כתובות ומדוברות, מודפסות, מקומיות (כמובן כמובן כמובן – גם  במפגשים פיזיים), משודרות או מקוונות, היא מכללה להכשרת אנשי מקצוע, טכנאי הוראה, ולא מכללה להכשרת מחנכים לחברה דמוקרטית.

הייתה לאורנים בעבר במה כתובה. היא הייתה ממסדית מדי, מהודרת מדי, יקרה מדי והיא נסגרה. שינוי היה הכרחי, אולם סגירת במת השיח היחידה אינה בבחינת ליקוי טכני, מחסור בכלי משני שאפשר בלעדיו; מדובר בחוסר מהותי לרוחה של אורנים, לשליחותה. לשם קיומו של השיח השוטף, האקטואלי, אנו זקוקים לא לבמה אחת אלא לכמה וכמה במות שיח נגישות, תכופות ומהירות תגובה, שיאפשרו לסגל אורנים וללומדים באורנים לעסוק בסוגיות שהזמן גרמן ולהיות חלק מרקמת חיים מכללתית תוססת.

 

השידוך הבלבדי בין עיתונות לחוג לתקשורת הוא טעות עקרונית. הם בעלי המקצוע, אולם עיתון, במגוון צורותיו העכשוויות, הוא כלי לכל מי שעוסק בשיח דמוקרטי. החוג לאזרחות בלא במת שיח הוא חוג לחינוך לדמוקרטיה במובן האפלטוני בלבד. החוג להיסטוריה עוסק בחומרי נפץ תודעתיים ובנושאים שהם בליבת מאבקי הציבור בחברה הישראלית ובעולם שסביבנו – בלא במת שיח האנרגיות שבו יורדות לטמיון, וכן הלאה. כפי שציין בפני חבר נבון – כל חוג יש בו "חומרי נפץ" תודעתיים שעלינו לפענח את משמעם בשיח משותף.

 

עלינו להכשיר את תלמידינו, ומני וביי את עצמנו, להיות אנשים מדברים ונדברים – אנשים נוכחים, מעורבים, נוקטי עמדה. כי בעת הזו למורים ולמורי מורים אין את זכות השתיקה.

 

שלכם

משה שנר