ד"ר משה שנר, מכללת אורנים, www.mosheshner.co.il, אוגוסט 2015
דברים שפרסמתי לפני יומיים בבלוג אורנים (קישור באתר הבית של המכללה)
הערוגות בהן צומחת הגזענות נמצאות גם בגינה שלנו
כולנו מזועזעים ממעשי האלימות הקשים של הימים האחרונים, ניסיון הרצח של משתתפי מצעד הגאווה בירושלים - שלאסוננו כבר נהיה לרצח - ומעשה הרצח המחריד בכפר דומא. אנו עומדים מוכי הלם לנוכח שריפתו למוות של ילד פעוט - לא הראשון – ונזכרים במילותיו הקשות של המשורר שלנו על "נקמת ילד קטן שלא ברא השטן".
הגזענות שוב הרימה את ראשה המכוער. אנו נצא להפגין ונזעק מכל במה ובכל כתת לימוד את סכנותיה של מחלה ממאירה זו שאוחזת בבני אדם מכל עם ומכל חברה. כיצד ננקה עצמנו מטומאתה של הגזענות? קודם, בכך שנוקיע אותה באופן ברור, ללא היסוס, ללא ערפול במילים, ללא חיפוש של "איזונים" באזכורם של מעשי פשע בצד האחר. אחר כך, ראוי שנחפש את "הערוגות" שבהן נובטת המחלה האנושית הזו.
אנו מתייחסים לגזענות כאל תופעה שבאה אלינו יש-מאין וצריך להעלים אותה שוב מהיש אל האין, כאילו היא איננה תופעה חברתית-תרבותית שצומחת מתוך הקשרים תרבותיים ומתוך מציאות חיים של חברה. היא לכאורה כמו נגיף אבולה שמגיע מיבשת אחרת, נגועה, אל היבשת היפה שלנו. תיקון כואב: הגזענות שלנו היא תוצרת בית. היא שלנו. אם אנו באמת רוצים להתמודד עמה חובה עלינו לברר מהי הקרקע שמתוכה עולים "העשבים השוטים", הרעילים, הללו? מהם הרעיונות שמלהיטים את מוחם של "מטורפים", יחידים ובודדים? לא די לנו בפורומים נגד גזענות, בחוקים נגד גזענות, בשיעורים על סכנותיה של הגזענות, אלא עלינו לחשוף את רקמת החיים התרבותיים שמוציאה מתוכה את המוטציות המסוכנות הללו.
לא פעם שמעתי סטודנטים מצהירים שהם "לא גזעניים" כי הם למדו שגזענות זה משהו רע מאד ולכן לא נחמד להיות מוכר כגזען, אבל באותה נשימה הסבירו בשקט ובהחלטיות למה הם חושבים שלערבים לא מגיעים זכויות כמו ליהודים או למה הם לא רוצים בחברתם של ערבים. בשיחותי, סטודנטים - מכל העמים והעדות, יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים ואחרים - הסבירו שהם נאורים, אולם טענו באותה שיחה שנישואים של בני עדתם עם בני עדה אחרת הם בלתי נסבלים.
הם מאד נאורים, זו הדמות שהם ראו בראי וכך הם העידו על עצמם, אבל יחסים חד מיניים, גבר עם גבר, "משכב זכר", או אישה עם אישה, הם
לדידם, כמה מהם, תועבה בלתי נסבלת. את התועבה, כידוע, יש לברא מקרבנו.
וכמובן, אינספור פעמים שמעתי, שמענו כולנו, כיצד אנשים מודרניים, מן הישוב, כמוני וכמוכם, מסבירים למה, מעצם לידתן, הנשים שונות באופיין ובכישוריהן האינטלקטואליים מהגברים. נשים הן "רגישות יותר", אבל "פחות מסוגלות, מעצם היותן נשים, לחשיבה מתמטית" וכן הלאה. זו הגזענות הנפוצה ביותר - גזענות שאנו מקבלים ולכן לא קוראים לה גזענות.
כל העמדות הללו אינן ווירוס שנדבקים בו מהאוויר המזרח תיכוני האלים, או חיידק אלים, אלא הן נגזרות של שיח תרבותי רווח, ובמיוחד בממד מהותי שרוב הציבור החילוני כבר אינו מודע לו: המיתוס הדתי או המיתוס הדתי-לאומי. המיתוס הוא הסיפור שמעצב את תודעתנו ובונה את זהותנו. אנו מכורים לסיפורים. אנו חיים סיפורים. אלו מהלכים עלינו קסם – ספר טוב, הצגת תיאטרון, סרט, תכנית טלוויזיה. אולם, בעת המודרנית, המתחלנת בשיח היומיומי שלנו, אנו מתקשים לעקוב אחר כוחו המעצב. משום מה בשיחנו החינוכי אנו מדברים על "ערכים" ועל "חינוך לערכים". חינוך לערכים הנו חינוך עקר כאשר הוא אינו סיפורי אלא מושגי, אפלטוני. מתחת לרדאר הרציונלי שלנו, בציבורים מסוימים, המיתוס ממשיך לפעול את פעולתו. מעת לעת הלבה מתפרצת והורסת את מה שבדרכה.
האדם היהודי נהיה - לאורך ההיסטוריה של החיברות היהודי - ליהודי בתודעתו מכיוון שמילדותו הוא הוכנס לקרבי עלילתו של סיפור ענק, גדול מהחיים, סיפור שבנה את עולמו, על אלוהים שברא עולם ואדם, והאדם התגלגל לאדם מסוים, נבחר, שממנו צמח עם נבחר, שקיבל תורה נבחרת ונחל ארץ נבחרת. ההמשך ידוע. העם הזה איבד את ארצו, כמובן בגלל "שנאת חינם", אולם מתישהו, באחרית הימים, כך מסופר, הוא ישוב ויזכה בה מחדש, כמובטח, למגינת לבם של כל העמים האחרים. זה הסיפור שבונה את זהותו של האדם היהודי. לכן בהגיעו לגיל מצוות הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. הנער היהודי הנרגש לא זכה בחלומו למעשה התגלות, אבל הוא למד את עיקרי הסיפור שהוא חלק ממנו. ככל ישראל הוא מייחל במועדיו וחגיו, בתפילתו ובמעשיו הפולחניים לסופו הטוב של הסיפור, שיהיה כמובטח "חדש ימינו כקדם".
כל חגי ישראל, כולל השבת, הם מועדים סיפוריים. זה בולט במיוחד בהגדת הפסח, אבל עיון מדוקדק יראה שהיסוד הסיפורי מצוי ביסוד כל החגים מהקטן ועד הגדול שבהם ומי שמלמד את חגי ישראל כהזדמנות לפרוס בפני תלמידיו חינוך ערכי, "חירות" בפסח,"טבע" בשבועות, "הכנסת אורחים" בסוכות, "אור" בחנוכה, "אהבת חינם" ב-ט' באב, מחמיץ את יסודם.
הערכים שעמם אנו מתמודדים הם רק נגזרת של הסיפור. מהסיפור הם נוטלים את כוחם. השיח היהודי בן אלפי השנים עם הבמאי והשחקן הראשי של אותו סיפור, אלוהי ישראל, הוא שמקנה את האנרגיות העצומות שמניעות אותנו. האנרגיות הללו הן אנרגיות גרעיניות והן מסוכנות למי שלא מודע לעוצמתן. הן שפורעות את מוחם של מבצעי הזוועות הללו. מגרשום שלום, גדול חוקרי תרבות ישראל, למדתי לראות את הר הגעש הרותח מתחת רגלינו ומאיים לבלוע את החברה הנחמדה שלנו לתוכו. אלוהים שהשבענו אותו במשך אלפי שנים לשוב אל ההיסטוריה לא ישתוק והוא שב אליה בעיני רוחם של משביעיו (עוד דבר, 1989, ע' 60-59).
שלא נטעה, גם לבני הדתות השכנות לנו יש מיתוסים יוצרי טירוף דעת. בשיחם של נוצרים רבים היהודים הם עדיין בני דמותו של יהודה איש קריות, מכחישי משיחיותו של ישוע ולכן גם נושאים באחריות לגורלם ההיסטורי המר. המיתוס הנוצרי חלק רב לו ברדיפת יהודים במשך אלפי שנים וכנראה חלקו רב גם בזוועות המאה העשרים.
גם "הרייך השלישי" "בן אלף השנים" מעיד מעצם שמו על היותו חלק מסיפור שסיפרו לעצמם גרמנים ב"יסודות המאה התשע עשרה" (צ'מברליין) ואחר כך ב"מיתוס של המאה העשרים" (רוזנברג) על גדולת האומה הגרמנית וייעודיה ההיסטוריים. ליהודים יועד תפקיד מסוים בסיפור – להיות השחקנים שמועלמים מהבמה.
ואילו המוסלמים חיים אף הם את הדרמות של ימי מוחמד כסיפורי הווה. חליפות דאעש שקמה לה בשכונה שלנו היא אחד הביטויים לכוחו של מיתוס לטרף דעתם של מיליונים ולהביא למעשי זוועה שהתקשורת מביאה לפתח ביתו של כל אחד מאתנו. אין ספק שאלוהים הוא המצווה לערוף את ראשם של הכופרים.
כאשר ערפאת דיבר על הסכם חודייביה עם בני קורייש בהקשר של השיח הישראלי-פלשתיני הוא העיד שהוא חי בסרט של סיפור קדום על חוזה עם כופרים שניתן להפר. כאשר מוסלמים בנצרת מנסים להקים מסגד ע"ש שיהאב אד-דין, אחיינו של המצביא המפורסם סאלח אד-דין, בפתח כנסיית הבשורה (2000-1999), הם מעידים שהם חיים בתוכי הסיפור של ניצחון הדוד על הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187) – הצלבנים הנוצרים והצלבנים היהודים ימיהם ספורים.
אבל קצרה ידי מלהעיד על סיפורי היסוד של תרבויות שכנות. בסיפורי עמי אני עוסק ושם במדף הספרים היהודי, לצד המון אוצרות חמד ודברים נוחים לאוזן ונעימים ללב, טמונים גם הזרעים של מעשי הרשע הגזעניים הללו. אנו לא למדנו להבחין בהם, לברור אותם ולנטרל את סכנותיהם בעוד מועד. יחס רומנטי אל "המקורות" מביא גם אנשים מודרניים, ליברלים ודמוקרטים, להתרפק אל המחוזות ההם בלא עין בוחנת, וללא ביקורת.
לרובנו אין כבר את היכולת אפילו לקרוא את הספרים ההם. אנו לא מכירים את השפה, לא את אוצר סמליה, לא את דרכי החשיבה המגולמים בהם. "ספרות חז"ל" כבר כמעט ואינה נלמדת כאן. בתשע"ו היא לא תילמד במכללת אורנים לראשונה אחרי הרבה שנים אפילו לא בקורס אחד! עולם המדרש והתלמוד יהיה חתום בפני באי המכללה ולא נוכל להתמודד עמו. אנו מביטים בהשתאות אל אולמי הישיבות בהם שוקדים צעירים במסירות עצומה על תלמודם והם נטענים בלימודם באותן אנרגיות של שייכות לסיפור הגדול מהחיים. איננו מבינים מהו סוד הקסם החינוכי שמתרחש שם – תלמידינו כאן ממש לא מתלהבים מאתנו באותה המידה.
אנו לא זוכרים את הסיפור על פנחס, נכדו של אהרון, שהרג ללא דין את מי שגילה פריצות מינית ברבים. לפי הסיפור המקראי שכרו היה עצום – כהונה גדולה לדורות (במדבר כה). במסורת ישראל המאוחרת, הרבנית, הוא זכה למקום של כבוד. כולנו מכירים את הסיפור על מתתיהו, הכהן, ששחט בסכינו, ללא משפט כמובן, יהודי שזבח זבח לשלום המלך (מקבים א, ב), ושכרו לפי הסיפור שכולנו חוגגים שנה בשנה היה כהונה גדולה לנכדיו. לרגלינו, בנחל קישון, ביצע אליהו התשבי לפי הסיפור את שחיטת מאות נביאי הבעל והוא נהיה לדמות מופת יהודית לדורות (מלכים א, יח). ברוך גולדשטיין, הרופא הידוע מימינו אנו, הוכה פתאום בשנאת טירוף שהביאה לטבח במערת המכפלה – לא נכון. הדברים מקבלים מובן אחר כאשר אנו נזכרים שאת מעשהו כיוון לערב פורים. זהו היום בו נחגג הסיפור היהודי הקדום על הטבח שהוביל מרדכי היהודי במשך יומיים בכל שונאי עמו (מגילת אסתר, ט). ברוך גולדשטיין אינו רוצח – הוא כמרדכי, גואל עמו. לסיפורים יש כוח לעצב תודעה פי כמה וכמה מרשימת ערכים מאורגנת בטבלה לפי חגים (ראיתי כזו ביותר מבית ספר אחד).
אנו נמשיך לצקצק בלשוננו על מחירה של הגזענות הפושה בנו אולם נתעלם מהערוגות התרבותיות בהן היא צומחת. השיח שמעלה מתוכו הן ביהדות והן באסלאם המזרח תיכוני – שם יש הרבה מיליונים ולכן הסכנה גדולה יותר – הוא השיח שיקבע במידה רבה את עתידה של החברה שלנו. אנו מאבדים את יכולתנו לקחת בו חלק ואולי לעדן אותו והוא - העדרנו אינו מפריע לו והוא פועל את פעולתו בלעדינו. קולות הקוראים לפגיעה בבית המשפט, לצמצום זכויות אזרח, להחלשת מוסרות החוק, אפילו "מוות לערבים", נשמעים ברמה. המציאות הפוליטית תומכת במגמות מסוכנות אלו.
ואילו אנו בשם התקינות הרב-תרבותית מפחדים להשמיע קולות שכנגד. "שיח הנאורות" נהיה אצלנו לשיח מוקע. כי הכל כידוע יחסי. אין עליונות למסכת ערכית אחת על רעותה. מי שמקנה שוויון מוחלט לנשים ומי שפוגע בזכויות נשים, בשם אמונתו כמובן – הם בעלי זכות קיום שווה בשיחנו. לכאורה אין שום נקודת משען לשיפוט של מסכת תרבותית אחת בידי בני תרבות אחרת. מי שמדבר היום בשבחה של השכלה מתנצל על כך.
אולם רק נאורות אוניברסלית, אמונתו של "כור ההיתוך" המושמץ, שרואה את כל בני האדם כשווים בערכם, אבל אינה רואה את כל התרבויות שוות בערכן, כי אלו הדמוקרטיות נעלות בעיניה על אלו הגזעניות, רק היא יכולה לתת מענה לשיח הגזענות שזכה אצלנו לאמנציפציה. רק שיח ההשכלה – זהיר יותר, בוגר יותר, מפוקח יותר, כבר לא נאיבי כשיח ההשכלה של המאה השמונה עשרה – יכול לתת בידי האדם כלי ביקורת כדי לבחון את תרבותו שלו ואת התרבויות שסביבו ולמצוא בתוכן את אותם מקורות שיכולים – לא חייבים – להוציא מתוכן עמדות גזעניות ומעשי אלימות שנגזרים מהן. אנו חייבים ליטול את האחריות על התרבות שלנו כי מסורות דתיות בנות מאות ואלפי שנים, שאלוהים דובר בהן מפי מאמיניהן, אינן רק בונבונירות של שוקולדים טעימים. לעתים יוצאים מהן דברים רעילים.